הקדמה קצרה: לפני כמה שנים טסתי עם בת הזוג שלי לטיול ארוך בארצות הברית. מן הסתם, אין סיכוי שאצליח לדחוף ארבע וחצי חודשים באלף מילים, אז בחרתי חוויה אחת מתוך המון.

קפטן ריק

הסיפור הזה קרה בדרך שלנו החוצה ממיאמי.

בדיוק ירדנו משייט כיפי בקריביים וחזרנו לעיר. הייתה לנו המתנה של יותר משעה לאוטובוס שייקח אותנו לשדה התעופה לקראת היעד הבא שלנו, לאס וגאס.

בינתיים מצאנו לעצמנו ספסל מוצל מול מוסד לימודי כלשהו עם קליטת ויפי טובה והעברנו את הזמן בהתעדכנות בכל הדברים שפספסנו בזמן שהיינו בים.

כרבע שעה ישבנו בשקט נעים ומרגיע, עד שניגש אלינו אדם בגובה ממוצע, קצת עגלגל, לבוש בפשטות ומחזיק עיתון. "היי," הוא אמר "תגידו, יש לכן מזומן? פשוט אין לי כסף לאוכל."

כבר בתחילת הטיול קיבלנו החלטה שבמקרים כאלה, כדי לא להיכנס למצב לא נעים, נגיד שאין לנו מזומן ואם אותו אדם באמת צריך אוכל, נקנה לו בשמחה.

"אני מצטערת," ענתה אמילי, בת זוגתי. "אין עלינו מזומן."

"אה, אוקי. תודה בכל זאת." הוא הסתובב והלך, כנראה מתוסכל ובאותו זמן רגיל לתשובה כזאת.

כמה דקות אחר כך, הוא חזר. "היי שוב," על פניו היה חיוך קצת מבויש. "לא נעים לי לבקש דבר כזה, אבל אני באמת רעב. יש לכן במקרה כרטיס אשראי? אולי תוכלו לעזור לי לקנות משהו לאכול במקדונלד'ס פה ליד?"

כמובן שהיינו יותר משמחות לעזור לו. נכנסנו שלושתנו למסעדה. אני עמדתי איתו בתור בעוד שאמילי קיפלה את הציוד שהוצאנו והכניסה בחזרה לתיק.

הוא הזמין אוכל, אני שילמתי, הוא אמר תודה ומצא לעצמו מקום לשבת לאכול. אנחנו היינו בדרך לצאת מהמסעדה כשאמילי הפנתה את צומת ליבי לעובדה שהוא נראה קצת בודד.

"אז בואי" אמרתי לה וניגשנו הפעם אנחנו אליו. "תגיד, אתה רוצה שנשב איתך קצת?"

"כן, בשמחה!" הוא היה נראה מופתע מההצעה ובאותו זמן שמח למעט חברה.

התיישבנו אתו ליד השולחן והתחלנו לדבר. סיפרנו לו קצת על עצמנו, על החיים בישראל ושיתפנו בחוויות שהיו לנו בטיול עד אותו רגע. הוא הציג את עצמו כריק והתחיל לספר לנו על ההיסטוריה שלו.

הוא סיפר על הילדות שלו בצפון ארצות הברית. לצערי הספקתי לשכוח על איזו מדינה הוא דיבר. "היו שם הרבה יהודים" הוא סיפר, "רוב השכנים שלי. זה מזכיר לי! אחד השכנים שלי היה הבן של ממציא מוזיקת המעליות!" הוא המשיך לספר על שכנותו עם הבן של ג'ורג' סקוייר ועל איך הוא איבד את הפטנט על שירותי מוזיקת רקע.

הורשמנו במידה כלשהי מהסיפור הזה. אמנם הנושא לא עניין אותנו במיוחד, אבל בכל זאת מדובר בפיסת היסטוריה.

משם הסיפורים של ריק התחילו להיות יותר ויותר מופרחים. לא זכור לי בדיוק הסדר בו הוא סיפר לנו את הדברים, אבל אספר את מה שאני זוכרת.

הוא סיפר חוויות מהתקופה שהוא היה קפטן באחת היחידות בצבא ארצות הברית. לטענתו הוא השתתף בהרבה פרויקטים חשאיים. שם עוד איכשהו האמנו לסיפורים שלו.

התחלנו קצת פחות להאמין כשהוא פתח את העיתון שהוא הביא איתו לעמוד של התשבצים. הוא הצביע על תשבץ פתור והסביר לנו איך הוא יכול לגלות לפיו את העתיד. "לא יותר מדי רחוק," הוא הסביר "בטווח של יום-יומיים סך הכל, אבל אני תמיד צודק. הנה, רואות?" הוא הצביע על כמה משבצות אקראיות. חלק מחוברות אחת לשנייה וחלק לא, "מחר הילארי קלינטון תהיה בעיתון!" נמנענו מלהזכיר לו שהיינו כמה חודשים לפני בחירות ושהסיכוי שיהיה עיתון שקלינטון תופיע בו ביום למחרת דומה לסיכוי שבאותו עיתון יהיו מילים ותמונות.

באותו זמן לאמילי התחיל להיות קשה להפגין אמון בסיפורים של קפטן ריק והיא שקעה בחיפוש אחר הדרך הכי טובה להגיע לתחנת האוטובוס, למרות שעשינו את אותו חיפוש כבר כמה פעמים והחלטנו על מסלול.

"מה עוד אני יכול לספר לכן?" האוכל כבר מזמן נגמר. המגש ריק מאוכל ומלא בקרטונים ריקים וקטשופ מרוח. "סיפרתי כבר על הפרויקט המשותף שלי עם השירות החשאי?" לא הספקנו לענות והוא כבר התחיל לספר שהוא עבד באותה תקופה בCIA והוא השתתף בפרויקט בינלאומי שכלל סלילת מנהרות תת-קרקעיות כדי לחבר בין כל היבשות על כדור הארץ.

כבר לא ידעתי איך להגיב כשהוא טען שהוא כבר המציא את הטכנולוגיה שתאפשר מסע בזמן, אבל הCIA מנעו ממנו מלפרסם את התגלית.

"כל פעם הם משתיקים אותי. יש לי פטנט על טנק בלתי נראה שמוגן על ידי שדה כח! תחשבו כמה טוב דבר כזה היה עושה לצבא!" קפטן ריק נאנח. "תרמתי כלכך הרבה למדינה הזאת ובתמורה הם נתנו לי להגיע למצב שאין לי איך לשלם שכירות ואני מבקש אוכל מאנשים זרים." הקול שלו היה מלא תסכול, אכזבה ועצב.

פתאום נזכרתי להסתכל בשעון. נשאר לנו רבע שעה להגיע לתחנת האוטובוס ורציתי להיות רגועה.

"אנחנו חייבות ללכת," אמרתי "יש לנו אוטובוס לשדה התעופה."

קמנו שתינו מהשולחן וכל אחת בתורה לחצה לו יד. "היה נעים להכיר אותך" אמרה אמילי.

"תודה ששיתפת אותנו בסיפורים שלך" אמרתי אני.

"תודה על האוכל ועל שישבתן איתי. אף אחד לא מוכן לשמוע אותי יותר. תהנו בטיול שלכן."

אמרנו שוב שלום ותודה ויצאנו מהמקדונלד'ס לכיוון האוטובוס. דרך החלון ראיתי את ריק יושב לבדו ליד השולחן, קורא את העיתון שלו.

הרבה זמן עבר מאז. חווינו עוד הרבה חוויות, הכרנו עוד הרבה אנשים מעניינים ועדיין אני נזכרת לפעמים בקפטן ריק. אנחנו עדיין מדברות עליו לפעמים, תוהות לכמה מהסיפורים שלו יש קשר למציאות ואם הוא המציא את הדברים האחרים או אם הוא באמת האמין בזה.

מה שבטוח, לעולם לא אשכח את קפטן ריק.