בסלון שלי

ישבתי בסלון שלי.
ניסיתי לדחות את הקץ.
סופי חסרה לי, הספה הנקיה קרה בלעדיה ואני כמהה לחבק.
במקום זה אני נשאבת למסך, גוללת בין הודעות ותמונות של אנשים שפעם פגשתי ואני כבר לא באמת מכירה.

העננה של הדיכאון מתחילה להתאסף מעלי. תכף ירד הגשם של המועקה, הקור כבר מתפשט ואני עייפה.
עייפה מלקרוא, לדעת שיש פה שקר ולבלוע אותו בתקווה. מתאכזבת מטעמו הדלוח.

עוד שקרים, עוד תמונות, עוד חיוכים של ילדים של אבות שפעם ביקרו אצלי. גברים עלובים ואומללים שרציתי.

אני לוקחת שאיפה ובודקת אם יש פרק חדש בסדרה הדפוקה שאני אוהבת. אני לא באמת אוהבת אותה אבל עוד 50 דקות של בריחה.

הגשם הזה מתחיל.

לוקחת כוס מים ואת הכדור וחושבת על פרופסור כהן.